עלית מדרגה

5:30 השעון מצלצל
5:38 הגוף מסרב להקשיב לי
5:43 אני מבינה שאני מאחרת
5:46 מתיישבת
5:47 לובשת מכנסיים
5:48 גרביים..נעלים..חולצה..שוטפת פנים..לוגמת כוס מים..ועוד אחת..
משחילה תמר ו..עוד אחד
6:12 יוצאת…מניעה את הרכב
6:24 באיצטדיון. איחרתי!
3 סיבובים של 400 מ’ לחימום ו…
לעלות ולרדת במדרגות הטריבונה שמסביב לאיצטדיון…פעמיים
אח”כ לרוץ 800 מ’
לנשום דקה
ו…שוב
כך 4 פעמים!
בפעם השלישית החלטתי לעצור. הגוף אמר לי די! אבל המאמן שלי לא בודק מה החלטתי ולא ממש שומע את הגוף שלי מדבר, הוא דוחף אותי לפעם הרביעית
סיימתי
אהה…רגע… עוד 3 סיבובים “לשיחרור”
עכשיו סיימתי!
ולמרות שאני ממש רחוקה מהיעד ככה הרגשתי… (שימו לב לדקה 2:00 בערך)…

אושר גדול מציף אותי יחד עם זיעה שלא ידעתי שיכולה לצאת ממני וכל כך הרבה.
הרגליים רועדות כמו בפרקינסון
אבל במבט מהיר אני מבינה שהיום עליתי מדרגה! ולא אחת אלא כמה מאות!
עליתי מדרגות
לא רק פיסית אלא גם ובעיקר מנטלית
אני יודעת שכל מי שקורא כרגע ולא חווה את זה לא ממש מבין על מה אני מדברת, האמת היא שלקרוא את זה זה באמת נראה שטוח לגמריי
לא מרגישים ולא שומעים את ההתנשפויות, לא מנגבים את הזיעה הניגרת, לא שומעים את הקולות שבראש שאומרים מצד אחד, “די! מספיק! מה את צריכה את זה?”
ומצד שני, “תראי את החבר’ה לידך הם צריכים לעשות את זה 5 פעמים עם יותר עליות ומרחק גדול יותר בריצה, את רצית את זה, הצבת לעצמך מטרה…”
כשקוראים לא ממש מבינים שאני נמצאת בויכוח הזה ממש באמצע בין שני הקולות ותוך כדי שאיפת אויר גם אמורה להכריע בינהם…ולבסוף בוחרת להמשיך

ואחרי שסיימתי, ושתיתי כמעט את כל הבקבוק, וחזרתי לאוטו בדרך הביתה
חשבתי לי שבעצם כל החיים שלנו הם רצף של עליית מדריגות, ירידה וריצה ארוכה
בכל פעם שאנחנו בוחרים לגדול, להשתפר, לשנות ולהתפתח אנחנו נדרשים לצאת מהאיזור הנוח:
האזור שבו השעון מצלצל בשעה הרגילה, הגוף קם כמו אוטומאט, הנשימה סדירה, הפעולות שאנו עושים הן מונוטוניות, והתוצאות שאנחנו משיגים הן רגילות וצפויות לחלוטין.
ברגע שאנחנו בוחרים לגדול, כל הצפוי והידוע משתנה ודברים נפלאים קורים בדרך.